בגן של המשרד, לצמצם או להגדיל את המגוון?
חודש אחרי שקיבלה את התוכניות, פגשתי את המבקרת הראשית לבית המזמין, או האגרונומית.
היא עברה עליהן מראש והגיעה חמושה בביטול מול המגוון הרב שהצעתי. "אצלנו עושים מונוקולטורה" אמרה לי, בסיור עם האחראי על שטחי החוץ, הגנן והקבלן המבצע.
עצרה לרגע את העיון, הרימה את העיניים, בוחנת את התגובה שלי, אם הבנתי את המושג- ואני שכמובן הבנתי אבל לא ציפיתי למשפט כזה מאגרונומית, המתנתי להמשך.
"הפיטנה (פלומריה ריחנית) לא תשרוד כאן, יהיה לה קר" המשיכה. מבינה- השבתי. עוד הערות?
"אם תדאגי לתחזוקה טובה את יכולה להשאיר את הצמחים, רק תחליפי את הפיטנה". הצעתי עץ אחר והתוכנית אושרה.
ההודאה הזו נבעה מכניעה לאילוצי התחזוקה. לכך שקשה למצוא אנשים מוכשרים שיטפלו בגינות שלנו במחיר שהמוסדות הציבוריים מוכנים לשלם. הרי היא יודעת כמה בעייתית האמירה שלה כגישה תכנונית.
רגע, מה כלכך בעייתי במונוקולטורה?
המושג מונו-קולטורה, מתאר גידול יחיד, או זן אחד אותו מגדלים על פיסת אדמה. המושג נפוץ בחקלאות ונחשב יעיל. נוצרת התאמה רבה לאקלים ולסוג הקרקע של גידול אחד ויחיד. למשל גידולי תה בויאטנם או גידולי פלפלים בערבה. שדה גדול של צמח אחד. גידולים כאלו נחשבים לרגישים יותר למחלות ומזיקים ופחות טובים לפוריות הקרקע.
בגינון, מונוקולטורה זו הבחירה הקלה. בחירה בגושי שתילה גדולים וחזרתיים, צמחים ללא מגוון רב, בשטח קטן, חוסכת זמן בטיפול ומוזילה עלויות.
הגבלת ההיצע ל 20 צמחים, תוך יצירת גושי שתילה ענקיים לשטח ציבורי מייצרת גם מדבר אקולוגי וגם שיעמום מוחלט.
בכך שנקיף את עצמנו בכל מני – צמחים, שימשכו כל מני- בעלי חיים, נייצר כל מני חויות חדשות לעצמנו כשאנחנו מסתובבים בחוץ.
פולי-קולטורה, מושג הפוך מהמגוון החד גוני, הופכת את הקרקע לבריאה יותר ומספקת מקומות מפגש ומזון לבעלי חיים וחרקים. יצירת סביבה כזו באופן מלאכותי, זו דרך שדורשת יותר מאמץ אבל בגינון הציבורי מגיע לנו להגביה חזרה את הרף. מגיע לנו יותר פרפרים, זחלים, טקסטורות, צבעים, מגוון עלים, ואויר יותר טוב. פוליקוטורה דורשת מסירות, ומעניקה הרבה תמורתה. היא מגיעה עם גנן ששם לב ודואג לגזום, לדשן, לוודא שכמויות ההשקיה תואמות ושהוא מטפל במחלות שפוקדות את הצמח בזמן.
פוליקולטורה- הרי זה מבורך.