למה כל הספסלים נראים כמעט אותו הדבר? לאחרונה תכננתי סדרת פרטים בפרויקט ציבורי, בעברית- עיצבתי רהיטים מיוחדים לפרויקט ציבורי. חגית טיבי, מתכננת דגולה לימדה אותי שפרטים מיוחדים לא עולים יותר לייצור, רק לוקחים קצת יותר זמן לעצב אותם טוב.
עיצבתי ספסלי ישיבה ואזורי גינון מנותקים בהם הערוגות נבנו בטכנולוגיה מתקדמת. המזמינה הייתה סקרנית, "למה לא ספסלים רגילים? נראה לי כמו בעיית תחזוקה צםויה." הספסלים עשויים מעץ מכופף על בסיס מתכת. אחרי דיונים התאמתי את הפרט שעוד לא נבנה אך לא עברנו ל"ספסלים רגילים". רהיט חוץ, או בשפה אדריכלית "פרט" נחשב ב"תחזוקה גבוהה", כשצריך לטפל בחומר, לטפח אותו, לשמן פעם בשנה ויש בין השלבים שלו חריצים מהם צריך להוציא את שקיות הבמבה שאנשים משאירים מאחוריהם.
שתבינו, ספסל עץ, לעיתים נחשב בתחזוקה גבוהה מספסל בטון. הענין הוא שמאוד תלוי בסוג הבטון. מה גם, עץ נותן הרבה שבטון לא נותן. זה לא ספסל קרטון שזור עלי כותרת מפרחים טריים עטוף זכוכית מונציה. עץ הוא חומר חזק שאפשר לשבת עליו, לקפוץ עליו ולעשות סקייטבורד עליו. בדיוק כמו שאנחנו לא מצפים שהרכב שלנו יראה חדש בלי טיפול מינימום פעם בשנה ועוד כמה שטיפות, למה שנצפה שריהוט רחוב שנמצא בשימוש ציבורי יהיה "ללא תחזוקה". הסטריליות בה אנחנו מתייחסים לשטחים הציבוריים היא מעייפת והאלמנטים שחסינים לכל מפגע גם הם מקבלים כתמים של קפה ונשברים בפינות. אגב לא רק בטון. גם שימוש בגרנולית ליד חוף הים, יהיה צורך התחזוקה, בתיקון קטעים שנהרסו ונפלו מכוח השפעת מזג האויר ורסס הים.
כמו שאנחנו לא מתלננים על צחצוח שיניים פעמיים ביום או שינה של המון שעות כל יום, התחזוקה של גופנו דורשת וכך אנחנו פועלים. באותו האופן, בכל דבר צריך לטפל ולשמור, ובכל דבר צריך להשתמש בתשומת לב. אז במקום לייצר אווטרים משוכפלים של ריהוט חסיני כל ועמידי אדם, דווקא מגוון עם תחזוקה, ישפר את הערים שלנו. נזכור שכולנו וגם הסביבה שלנו בני חלוף, ועם קצת יותר התחשבות נמשיך ליהנות אנחנו מהסביבה המגוונת והיצירתית שלנו לאורך יותר זמן.
