שמתם לב איך ערים היום דוחות חום, פיזית ורגשית?

בבורסה בר"ג, אני מוקפת בקירות ענק של זכוכית, פלדה ובטון.
הולכת ברחוב בדרך לפגישה,
אבל הרחוב לא נבנה בשבילי.

הוא נבנה בשביל הקווים האדריכ

ליים, ההצהרה, האידיאולוגיה—לא בשביל האנשים שחיים בתוכו, משתמשים בו.
בגלל שהגעתי שעה לפני, בדרך מהרכבת לפגישה שלי-
הסתכלתי טוב טוב, מנתחת את מה שאני רואה.

1. אשליית קופסאות הזכוכית:

בניינים מזכוכית היו אמורים לייצג קידמה.
שקיפות.
עתיד.
אבל תעמדו ליד אחד כזה, ותקבלו בדיוק את ההפך—
הוא מוחק אתכם.
אין לו טקסטורה, אין עומק, אין חום.

רק מראה שמשקפת את חוסר המשמעות שלכם בתוך הנוף העירוני. רואים את זה?

2. פלדה + זכוכית: השילוב הקפוא

לבניינים ישנים היו פרטים—
קשתות, קישוטים, חומרים שהרגישו נכונים.

תעברו ליד בניין אבן ישן, ברוב הערים יש.
תראו כמה שהוא מרגיש אנושי.

אבל המבנים החדשים?
הם מרגישים מיוצרים בפס ייצור,
מתוכננים יותר למיתוג תאגידי מאשר לנוחות אנושית. מרגישים את זה?

3. מנהרות רוח וצל אינסופי.
גורדי השחקים לא רק עולים למעלה—הם משתלטים.
הם מכוונים את הרוח לרחוב, הנה הייתי ביום סוער,
ליד הבניינים נוצרו כמו מיני טורנדו עירוני שהקשו על כל צעד.

הם חוסמים ומשנים את השמש,
והופכים את אור הצהריים למוזר,
אפרורי או סתם מסנוור…

שמתם לב איך ערים היום דוחות חום, פיזית ורגשית?

4. חללים ריקים שמגבירים את הרעש
זכוכית ופלדה לא סופגות קול—הן מחזירות אותו.
במקום רעש של עיר שוקקת, חיה ונושמת,
מקבלים הד רחוק, זמזום מכני של מכונה עירונית.

כזה שגורם לכם להרגיש שאתם רק חולפים שם, לא שייכים.

אז למה מרכזי הערים גורמים לנו להרגיש קטנים?
כי הם מעולם לא נבנו כדי לגרום לנו להרגיש גדולים.
הם נבנו כדי להיראות גדולים.

קו רקיע שנבנה בשביל אדריכלים, תאגידים ותהילה—לא בשבילנו.
אתם מרגישים את זה גם?
או שפשוט התרגלנו לקרוא לריקנות "מודרניות"?
בואו נדבר על עיצוב לאנשים