מסתכלת על רשימת הרעיונות היצירתיים שהייתי רוצה לממש, מיד, ועדיף אתמול. הם נרשמים בפנקס ורק מעטים מהם מיושמים. אז מה היחס אצלכם בין עשייה לדיבור? בין תכנון לחלומות?
כשראיתי את הפביליון הישראלי בביאנלה בונציה, אכזבה אחזה בי.
בניגוד מוחלט לאופן המרשים בו נועה קירל ייצגה את ישראל באירוויזיון, כאן שוב התפספה ההזדמנות. ההחמצה שהמשיכה מהפביליון הישראלי של 2017 שהציג שיגור של טיל (ולא את תוצאות הרות האסון של פגיעת טיל) הפעם- סדרת קולרים לשתיה, כי בכל זאת ונציה מוקפת מים.
כן, אני יודעת שאלו דגמים של מבנים ולא קולרים. ובכל זאת.
ההבדל בין ההצעה בתחרות לבין הביצוע בפועל היה כמו ההבדל בין שמים לארץ וניכר שהיה חוסר זמן משווע בתהליך העבודה.
מחשבה חדה וטובה לא מספקת. בשנה הראשונה ללימודים, סטודנטית לאדריכלות שלמדה איתי בטכניון דגלה באמירה- מינימום מאמץ מקסימום אפקט. התוצרים שלה באותה שנה נראו בדיוק ככה אגב, רק כמינימום אפקט ביותר מדי מאמץ. בתהליך היצירה והעיצוב יש שלבים. הרבה מהם משותפים עם הלקוח, עם הקהילה שהעיצוב ישרת. חלק מהשלבים עוברים לבד, את והסקצ'בוק, עושה סקיצות תוך סיור במקום, מנסה להבין את הסביבה, האפשרויות שתוכלי לייצר עבור הלקוח.ה שלך.
העידון של הרעיונות הגולמיים עם הצוות שלך, החזרה ללקוח לדיון בהצעות שלך, זה תהליך שמאזן את הרעיונות הגדולים עם היכולות במציאות. עם התקציבים, עם המגבלות ההנדסיות עם המסר והתחושה שרוצים לייצר במקום.
אז איך כל זה קשור לדיבורים ויחס בין תכנון לביצוע ולביאנלה בונציה?
לתת רעיון טוב זה ממש לא מספיק.
הייתי אומרת שרעיון טוב מהווה אולי 10 אחוזים מהפרויקט. להבין איך לממש אותו ולהתאים וליישם במציאות- זה המשקל של כל היתר.
לזכות בתחרות עם רעיון מסוים, מבלי להתעמק במגבלות הטכניות החשובות שימנעו את הביצוע שלו באופן מיטבי זה לפעול עם כיסוי עיניים. חשוב לדעת מה אנחנו לא יודעים מה המומחיות שחסרה לנו כדי שהחזון שלנו יהפוך למציאות.
עיצוב מורכב ומרתק, ללא ההבנה של התנהגות החומרים והכלים שנדרשים כדי לייצר את היציקה (והיצירה) בהתאם לרעיון המדהים שלנו, לא שווה אם בסוף נאלצים להגיע לשיפצור של הדקה התשעים ותשע.
חלק מהתכנון כולל בתוכו את החשיבה הפרקטית על מכלול הכלים והצעדים הדרושים להצלחת התהליך של הקמת הגינה, הבנין או עבודת האומנות.
צילום מסך מהאתר עם לינק למקור עם עוד תמונות מהביאנלה
